סמכות המשטרה לתפיסת כלי רכב - ס' 57 לפקודת התעבורה או ס' 32 לפסד"פ

שני עררים שהדיון בהם אוחד, על החלטות בית המשפט לתעבורה בבאר שבע, לפיהן הורה בית המשפט קמא שלא להיעתר לבקשת העוררים להחזרת תפוס, ולהותיר על כנה את החלטת משטרת ישראל על תפיסתם והחזקתם כמוצג של שני טרקטורונים, אשר נתפסו מידיהם, זאת על פי סמכותה הנטענת בהתאם לסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט - 1969 (להלן: פסד"פ).  רקע התפיסה הינו ביצוע עבירות תעבורה בהן - נהיגה בניגוד לרמזור אדום, בקלות ראש וברשלנות, וכן נהיגה ברכב שלא מותקנת בו קשת התהפכות, ללא מספר רישוי וללא ביטוח. במעמד האמור קיבלו העוררים לידיהם הודעה על איסור השימוש בטרקטורונים ובוטל רשיון הרכב שלהם.

תמצית טיעוני ב"כ העוררים היא זו:

א.      סעיף 57 א' לפקודת התעבורה התשכ"א - 1961 (להלן: פקודת התעבורה), מבטל למעשה את סמכות המשטרה עפ"י סעיף 32 לפסד"פ, בהיותו חוק ספציפי הגובר על חקיקה כללית.

ב.       המסוכנות אינה נשקפת מהטרקטורונים עצמם, או מהצורך לשמור עליהם ללא שינוי, לצורך השלמת ההליך המשפטי כנגדם. משבוטל רשיון הרכב ונמסרה לעוררים הודעה על איסור השימוש בו עד תיקון הליקויים, אין חשש לשימוש קודם התיקון, זאת על רקע הסנקציות הקבועות בפקודת התעבורה. כך גם באשר לצורך לשמור את הטרקטורונים ללא שינוי "לצורך השלמת ההליך המשפטי" והצגתו העתידית בפני בית המשפט, ניתן לתעדם באמצעות צילום, כמקובל בעניינים דומים. 

ג.        תפיסת הטרקטורונים מהווה שימוש בלתי מידתי בסמכות המשטרה.

ד.       גם אם מתעתדת המדינה להגיש בעתיד בקשת חילוט, הרי שעומדת כוונה זו בניגוד להנחיית מדור תביעות של אגף התנועה (חוזר 6/08 מיום 28.4.08).

ה.       המדובר בעוררים נורמטיבים ללא עבר פלילי וללא עבר תעבורתי מכביד.

המשיבה מתנגדת לערר, מבקשת לדחותו ולהתיר לה להחזיק את הטרקטורונים עד לתום ההליכים המשפטיים בתיק. תמצית טענתה היא, כי אין המדובר במחדל בעלמא, אלא באקט מכוון מראש של הורדת לוחית הזיהוי בטרקטורונים כדי לבצע באמצעותם פעילות בלתי חוקית. בנסיבות אלה קמה מסוכנות, שכן יש חשש להמשך ביצוע פעולות אלה בעתיד. באשר להנחיית מדור תביעות מפנה ב"כ המשיבה לחוזר תביעות 9/09 המאפשר תפיסה כאמור.

כפי שציין בצדק בית המשפט קמא בהחלטתו, עומדות לדיון שתי שאלות מרכזיות:

א.         האם פעלה המשטרה בסמכות כאשר תפסה את כלי הרכב מכח סעיף 32 לפסד"פ?

ב.          במידה והתשובה חיובית - האם הפעלת הסמכות והמשך החזקת כלי הרכב בענייננו הינה מידתית, או שמא עולה על הנדרש ופוגעת בקניין העוררים?

משאין מחלוקת באשר לסמכות העקרונית שהיתה נתונה למשטרה לתפוס את כלי הרכב זאת נוכח העבירות לכאורה שבוצעו בהם, נדמה לי כי שאלת מקור הסמכות - היינו האם לפי סעיף 32 לפסד"פ או לפי סעיף 57 לפקודת התעבורה, הופכת שולית לשאלה המרכזית בדבר הצורך בהמשך החזקת כלי הרכב. עם זאת משהעלו ב"כ הצדדים שאלה זו לדיון, אתייחס אליה גם כן בקצרה. 

סעיף 32 לפסד"פ עוסק בסמכות שוטר לתפוס חפץ, "אם יש לו יסוד להניח כי באותו חפץ נעברה עבירה או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי  בשל עבירה....".

סעיף 57 לפקודת התעבורה מאפשר למשטרה להורות על איסור שימוש בכלי רכב, לתקופות שונות, תוך שקובע הוא באופן מדויק את הכללים הנדרשים להן: (פרק הזמן, סוג העבירות המאפשרות פעולה מעין זו, הליכי שימוע, הליכי ערר ועוד). 

דעתי היא כי כאשר קיימת חקיקה ייחודית, כגון זו המופיעה בסעיף 57 לפקודת התעבורה, יש לעשות בה שימוש ולהעדיפה, זאת נוכח הכלל בדבר עליונות החקיקה הספציפית על זו הכללית.

זאת ועוד, לו תועדף סמכות התפיסה של כלי רכב מכח סעיף 32 לפסד"פ, הרי מיותרת לכאורה חקיקתו של סעיף 57 לפקודת התעבורה (אשר מאוחר גם בחקיקתו לזו של ס' 32 לפסד"פ). ברור שטענה זו אינה יכולה לעמוד. אדרבא, העובדה שהמחוקק מצא לנכון לחוקק סעיף ספציפי ולקבוע בו כללים ברורים לתפיסת כלי רכב שעבר עבירה (ויודגש - לא כל עבירה, אלא מאלו המנויות בתוספת השביעית), מלמדת על רצונו להסדיר פעולה זו באופן ברור, מוסדר ומידתי, אשר תואמת את הקונספציה המקובלת בדבר שמירה על זכויות הקניין של בעל הרכב.

ויתרה מכך, תפיסת חפץ על פי סעיף 32 לפסד"פ אינה מוגבלת לעבירות מסויימות דווקא, ולו תתקבל הפרשנות לפיה תפיסת כלי הרכב (בגין עבירות תנועה) תיעשה מכח סעיף 32 לפסד"פ, הרי שניתן יהיה לכאורה לתפוס כלי רכב ולהחזיקו בגין כל עבירה שהיא שיש חשש שתישנה בעתיד, בלא כל קשר למידת חומרתה (ולצורך המחשת האבסורד - גם עבירת חניה בעקרון), ואף אם אין הדבר עומד בשום יחס לפגיעה הנגרמת מתפיסת כלי הרכב.

בנסיבות אלה נראה לי, כי אכן לא הוגבלה סמכות המשטרה לתפיסת כלי רכב ויש לה סמכות לתפוס כלי רכב מכח שני הסעיפים, ואולם ההבדל נעוץ ברקע ששימש תפיסה זו: כשהמדובר בעבירת תעבורה, הרי שמקור הסמכות הוא סעיף 57 לפקודת התעבורה והיא מוגבלת כאמור אך לעבירות המנויות בתוספת השביעית, זאת על רקע המפורט לעיל, בעוד שאם המדובר בעבירה פלילית אחרת, מקור הסמכות הוא בסעיף 32 לפסד"פ.

בשולי הדברים אציין, כי צדק בית המשפט קמא בהבחנתו באשר לתכלית החקיקתית של כל אחד מהסעיפים הנ"ל. התכלית החקיקתית הנוגעת לסעיף 57 לפקודת התעבורה היא למנוע מסוכנות מיידית הנובעת מביצועה של עבירת תעבורה המנויה בתוספת השביעית, אשר בוצעה עם רכב מסויים, ולהרתיע נהגים מביצועה. התכלית ההרתעתית מוכחת לכשעצמה מהעובדה, כי ניתן להשבית רכב שבעליו לא עבר כלל את העבירה ולא נשקפת ממנו כל מסוכנות. מאידך, הגיונו של סעיף 32 לפסד"פ ומטרתו אינם הרתעה והגברת הפיקוח של בעלי כלי רכב כלפי נהגים מטעמם, אלא המדובר ב"תפיסה למטרת מניעה עתידית של ביצוע עבירות; תפיסה למטרת חילוט; ותפיסה לצורך הצגת החפץ כראייה בבית המשפט..." (ר' למשל בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (כב' השופטת א' פרוקצ'יה - 12.3.06).